העיתון המקצועי לענייני מסים

עורכים מקצועיים: יעקב גולדמן, עו"ד. אורי גולדמן, עו"ד
מנהל מערכת: אורי גולדמן, עו"ד

יום ש' 15.12.2018

תסדיר: 2018-12-15

פיצוי בגין עוגמת נפש במסגרת יחסי עבודה חייב במס

גירסה להדפסהגירסה להדפסה
מספר הגיליון: 
755
תאריך: 
15/11/2018

 המערער, מנהל קרנות הון סיכון, הגיש תביעות כנגד מעסיקיו לשעבר, הן בבית הדין לעבודה כעובד הקרנות, והן בבימ"ש השלום כנותן שרותי ייעוץ לקרנות, בגין סכומים שלטענתו היו חייבים לו בסך מצטבר של 1,341,628 דולר. כמו כן, טען לסעדים הצהרתיים בגין סכומים עתידיים שלטענתו מגיעים לכדי "מיליוני שקלים", לאחר שהופנה לבוררות חתם המערער עם מעסיקיו על הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין בשני ההליכים, לפיו קיבל המערער סך של  1,150,000 דולר, מתוכם 500,000 דולר סווגו בהסכם הפשרה כ"פיצוי בגין עוגמת נפש".

 לטענת המערער, די בכך שהסכום סווג בהסכם הפשרה כפיצוי בגין עוגמת נפש, וקיבל תוקף של פסק דין בשתי ערכאות נפרדות, בשביל לקבוע כי סכום זה הינו בגדר פיצוי בגין עוגמת נפש, והואיל ומדובר בפיצוי בגין עוגמת נפש אינו חייב במס הכנסה משום שאינו מהווה "הכנסה", ולחלופין הפיצוי פטור ממס לפי סעיף 9(7) לפקודת מס הכנסה, הואיל ועוגמת הנפש היא בגדר "חבלה" אשר הפיצוי בגינה פטור ממס. המערער ניסה להיבנות על טענת הסתמכות המבוססת על כך שההסכם קיבל תוקף של פסק דין, ולחילופין על כך שהמשיב אישר למערער אישור ניכוי מס במקור של 20% בלבד ולא לפי מס שולי.

 המשיב לעומתו סיווג מחדש את ההכנסה, כהכנסה פירותית הנובעת מיחסי עבודה, ולפיכך חייבת במס שולי כדין.

 

ביהמ"ש המחוזי בת"א- כב' הש' ירדנה סרוסי:

 ראשית, ברמה העובדתית: ביהמ"ש מציין, כי בתביעותיו כנגד המעסיקים לא טען המערער טענה לעוגמת נפש כלשהי, ועוגמת הנפש "צצה" רק במסגרת הסכם הפשרה.

עוד ציין ביהמ"ש, כי מהות עוגמת הנפש לא ברורה, שכן רק במסגרת ההליך השומתי טען המערער לעוגמת נפש בשל השיהוי בהעברת התשלומים, ובמסגרת הערעור הוסיף לטעון לעוגמת נפש בשל פגיעה בשמו הטוב. אולם, המערער לא הראה, כי שמו הטוב נפגע במידה הפוגעת בפרנסתו, ולהיפך הוכח כי שמו הולך לפניו ולפיכך קיבל הצעת עבודה אחרת.

 עוד הדגיש ביהמ"ש, כי גם ככל והייתה עוגמת נפש, הרי שאין שום הצדקה ולא מצינו כל מקור בפסיקה, לפיצוי של חצי מיליון דולר ולרוב מדובר בפיצוי של אלפי שקלים בודדים.

נקודה נוספת שמדגיש בית המשפט, הינה היחס הלא פרופורציונאלי של עוגמת הנפש, שקיבלה היקף חסר היגיון של  45% מכלל הסכם הפשרה, למרות שמלכתחילה לא הוזכרה בתביעות.

 לעניין טענת ההסתמכות, על כך שהפיצוי בגין עוגמת נפש נקבע בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ביהמ"ש דחה טענה זו, שכן ביהמ"ש שנתן תוקף להסכם הפשרה לא נתן הכרעה שיפוטית ולא דקדק בתוכנו של הסכם הפשרה, ובכלל פסק דין אחד ככלל אינו ראיה לעניין הליך משפטי אחר, במיוחד משהמשיב לא היה צד להליך בו נפסקה הפשרה.

 בשולי הדברים, ביהמ"ש מעיר, כי המקרה שלפנינו "מקרין על החשיבות שבהקפדת בתי המשפט השונים על אישור הסדרי פשרה."

"בכל הכבוד הראוי, על בתי המשפט מוטלת החובה לעמוד על המשמר ולא לתת יד לאישור הסדרי פשרה שעולה מהם תמונה ברורה של מלאכותיות ומראית עין שמטרתה להימנע מתשלום מס. לו כך היה נעשה, הייתה נחסכת מאתנו ההתמודדות בערעור הנוכחי עם טענת המערער כי עצם האישור שניתן על ידי בתי המשפט מלמד על סיווגו הנכון של הפיצוי לצורכי מס."


 לעניין הטענה להסתמכות על אישור הניכוי מס במקור,  מדגיש ביהמ"ש ששיעור המס הנקבע לניכוי במקור אינו משקף עמדה סופית של פקיד השומה והוא כפוף לבחינה לאחר תום שנת המס.


 עוד מדגיש ביהמ"ש, כי בפועל, המערער התעלם מהאישור על ניכוי מס במקור שהרי דיווח על כ- 45% מהכנסותיו לפי שיעור מס אפס ולא לפי שיעור המס שנקבע באישור (20% על כלל ההכנסות). ועל כך קבע ביהמ"ש, כי "חוסר ההגינות העולה מטענה זו של המערער מצדיק את דחייתה על הסף."

ברמה המשפטית: בית המשפט קובע כי גם ככל והייתה עוגמת נפש, אין כאן פגיעה במוניטין, שכן כאמור לעיל לא נפגע מטה לחמו.

 עוד ציין ביהמ"ש, כי גם ככל והייתה פגיעה במוניטין הרי שעדיין היה חייב בשיעור מס מוטב, ולא פטור ממס.

בית המשפט מדגיש, כי גם ככל ויש עוגמת נפש, הרי שמדובר בעוגמת נפש שמקורה ביחסי העבודה, ולפי הכלל הידוע ש"דין הפיצוי כדין הפירצה", הרי שעוגמת נפש שמקורה ביחסי העבודה, כמו במקרה דנא שטוען לעוגמת נפש בשל עיכוב משכורתו וכדומה, דינה כהכנסה מעבודה. זאת להבדיל מעוגמת נפש שאין מקורה ביחסי העבודה, כמו לדוגמא הטרדה מינית במקום העבודה, שככל ונפסק פיצוי בגינה, הפיצוי אינו נובע מיחסי העבודה, הואיל והפירצה של "הטרדה מינית" אינה בגדר מקור הכנסה, לפיכך גם הפיצוי אינו בגדר "הכנסה".

 ביהמ"ש דחה אף את הטענה שעומת נפש דינה כ"חבלה" ולפיכך הפיצוי פטור ממס לפי סעיף 9(7) לפקודת מס הכנסה, שכן כפי שנקבע בע"א 4635/94 הדר לב נ' פקיד השומה חיפה, הפטור בגין סעיף זה חל רק כאשר מדובר בפיצוי בגין "נזק גוף", ועל השאלה האם עוגמת נפש היא נזק גוף, השיב ביהמ"ש העליון בעניין רע"א 5237/06 מדינת ישראל-הנהלת בתי המשפט נ' ראלב מנסור, בקשר עם תשלום אגרה, כי עוגמת נפש לא תיחשב לנזק גוף.

 

תוצאה:

 

 הערעור נדחה. נפסקו הוצאות לטובת המשיב בסך 36,000 ₪.

 

ניתן ביום: 5.9.18

ב"כ המערער: עו"ד משה אהרוני

ב"כ המשיב: עו"ד יעל הרשמן, פרק' ת"א (אזרחי)

אין האמור באתר מהווה יעוץ משפטי, יעוץ מקצועי, חוות דעת, סקירת המצב המשפטי ו/או הדין הרלבנטי.

ליעוץ משפטי ניתן ליצור קשר עם משרד עורכי הדין גולדמן ושות'

הנני מסכים/מסכימה לתקנון האתר.