פסק הדין עסק במקרה בו ביתו של קבלן בנתה לעצמה דירה על מגרש בבנייה עצמית מהלוואות שמימן לה אביה הקבלן.
לאחר מספר שנים מסיום הבניה האמורה, מכרה הבת את הדירה בפטור ממס שבח.
מספר שנים נוספות לאחר מכן, החליט פקיד שומה י"ם לסווג את העסקה באופן שונה תוך שהוא קובע כי מדובר בעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי בעיקר בשל הקשר בין הבת לאביה שהוא כאמור קבלן וגם בשל העובדה שכל המימון לבניית הבית גויס מאביה.
בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי אין מדובר בעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי ובכך קיבל בית המשפט את הצהרותיה העצמיות של הבת לפיהן מדובר במכירת דירה פרטית בפטור ממס שבח בהתאם לדין.
בית המשפט המחוזי ייחס חשיבות יתרה למבחן הכוונה וזאת בדומה לפסיקות דומות שיצאו לאחרונה כגון בעניין קרלוס בגס ועוד.
עפ"י מבחן הכוונה במקרה זה נראה כי בית המשפט התרשם, כי הבת אכן התכוונה לבנות את ביתה לצרכי מגורי משפחתה ומכירתו הייתה במתחם הסבירות ביחס למקובל במקרים דומים סטריליים יותר.
בית המשפט למעשה אותת לפקידי השומה כי אין לקפוץ למסקנות חפוזות כאשר יש קרוב העוסק בתחום הרלוונטי שכן יש לאפשר גם לקרוביהם ליהנות מהקלות הדין ובתנאי שמבחן הכוונה אכן מתקיים במקרה שלהם.
לדעתנו מדובר בפסיקה אמיצה ומוצדקת, שכן נסיבות העניין גובלות מעט בטעם מסחרי בעיקר בשל המימון והבקיאות מטעם האב, אך בכל זאת נקבע לבסוף, כי כוונותיה של הבת גוברות על הסממנים מכיוון האב.
יש לברך על כך, שבית המשפט העליון בחר לעשות הבחנה דקה זו בין חובות האב לזכויות הבת ולאפשר לבת ליהנות מההטבות כמו כל אחד אחר ולא בחר לרמוס את זכויותיה של הבת מהחשש שיפתח הפתח לשימוש ציני בהלכה למטרות פחות כשרות בעתיד .
