♦המדובר בערעור שהוגש על החלטת המשיב בהשגה הנוגעת לשומת מס עסקאות לחודשים אוקטובר 2002 עד דצמבר 2002. בהתאם להחלטת המשיב חויבה המערערת בתשלום סכום מס של כ- 380,000 ש"ח קרן. החברה משמשת כסוכן למכירת כרטיסי חיוג סלולאריים מאת משווק ישראלי של חברות סלקום ואורנג' בישראל. תמורת תוספת סכום המהווה את הרווח העסקי היא מוכרת את הכרטיסים ללקוח ירדני. כרטיסי החיוג ועליהם הדפס בשפה הערבית מועברים פיזית לשדה התעופה בן גוריון ומשם, באמצעות עובד החברה, לרוכש תושב חוץ בחו"ל. התמורה שולמה לעיתים במזומן ולעיתים בהעברה בנקאית באמצעות איש קשר ישראלי מטעם הלקוח הירדני בחו"ל, והחברה הייתה מנפיקה חשבונית מס בשיעור אפס. הלקוח הירדני משווק את הכרטיסים לפלסטיניים תושבי מערב ירדן ולפלסטיניים תושבי רפיח המצרית. המשיב טען כי כרטיסי החיוג מתאימים לשימוש בישראל בלבד באמצעות רשתות טלפונים סלולאריים ישראליות ועל כן המכירה חייבת במס.
♦לטענת המערערת, מדובר בעסקה החייבת בשיעור מס אפס על פי מספר חלופות מכוח סעיף 30 (א) לחוק: ניתן לטעון כי המערערת מוכרת זכות בלתי מוחשים, הקודים, ללקוחות מחו"ל. ניתן גם לקבל את הטענה כי פעילות החברה היא בגדר עסקת מכר של זכות החיוג בחו"ל באמצעות כרטיסים, טובין, ולכן מדובר בפעולת מכר. כמו כן, ניתן לטעון כי החברה נותנת שירותי תיווך לחברות מחו"ל. אם נאמר שמדובר במכר, הרי שהמערערת הציגה רשימוני ייצוא בפני המשיב אשר אושרו על ידו. גם אם נגדיר את הפעילות כמכר של נכס בלתי מוחשי הרי מאחר והמכירה היא לתושב חו"ל - יש להחיל על העסקה שיעור מס אפס. אין מקום לטענה על פיה ניתן לעשות שימוש בכרטיסי החיוב בתחומי ישראל בלבד. המערערת טענה כי מסרה למשיב את כל פרטי הלקוח לרבות כרטיס הביקור שלו. בסופו של דבר נטען כי מאחר וספרי המערערת קבילים הרי שנטל הראייה מוטל באופן בלעדי על כתפי המשיב.
♦לטענת המשיב, הכרטיסים משמשים לטלפונים סלולאריים בהם ניתן לעשות שימוש בישראל בלבד. המשיב דרש מאת המערערת, באמצעות מנהלה חיים בר (להלן: "בר"), לקבל לידיו את ההסכמים ואת המסמכים השונים אשר מתעדים את העיסקאות למכירת כרטיסי החיוג. אולם, בכל שלבי הדיון לא ניתן הסבר שיש בו כדי להוכיח את קיום העיסקאות. גם ברשימונים אשר צורפו על ידי המערערת אין כדי להעיד שהועברו כרטיסי חיוג לחו"ל ונעשה בהם שימוש בחו"ל. המשיב הבהיר כי המערערת עצמה טוענת כי אין לכרטיסים כל ערך מבלי שיהיו מצורפים אליהם הקודים.
ביהמ"ש המחוזי בת"א בפני כב' הש' ד . קרת-מאיר:
♦הטענה, כי ניתן להתייחס למקרה שבפניי כאל מקרה של ייצוא טובין, איננה עומדת בקנה אחד עם גרסתה של המערערת בנימוקי הערעור, על פיה , לשם מניעת גניבות מסלקת המערערת על ידי גירוד את הקוד "אשר בלעדיו אין כל שווי כלכלי או אחר לכרטיס החיוג והוא חסר תועלת ושימוש כקליפת השום, ואת אותם קודים מעבירה החברה באופן מסודר ונפרד לרוכש הכרטיסים מירדן". המערערת אף הוסיפה כי הקודים שונו באמצעות הוספת או החסרת מספר. לכן, אין ספק כי כרטיסי החיוג עצמם ללא אותם קודים אשר שונו לטענת החברה - אין להם ערך כלכלי כלשהו. הדיון הרלוונטי הוא הדיון בהוראת סעיף 30 (א)(2) לחוק המתייחס לאותם קודים ש"גורדו" מכרטיסי החיוג הפיזיים שונו והועברו לטענת המערערת לחו"ל.לאור זאת, אין לראות ברשימוני הייצוא אליהם התייחסה המערערת כאל ראייה לעמידתה של המערערת בהוראות סעיף 30 (א) (2) לחוק. לפי הנתונים והעדויות בתיק זה, אין כל ראיה לכך שבוצעה העברה בנקאית כלשהי מחשבון בירדן לחשבון בישראל, אשר תתמוך בטענה כי המימון הועבר ע"י הלקוח הירדני. אין גם כל ראייה כי הכספים במזומן שהועברו למערערת הגיעו מהלקוח הירדני. העובדה כי נעשו עסקאות בהן נמכרו כרטיסי חיוג בתוך מדינת ישראל בין תושב ירדן לתושב ישראלי, אין בה כדי להוכיח בדרך כלשהי את ייצוא כרטיסי החיוג. כל עניין הייצוא לחו"ל, ולאור זאת הפניית המערערת לרשימונים, נועד למעשה לייצור מצג לכאורי של ייצוא לחו"ל, עולה גם מהעובדה כי המשלוחים נעשו למספר ארצות שונות ולא לירדן. מכל האמור לעיל עולה תמונה ברורה ועל פיה נרכשו כרטיסי החיוג בארץ על אדם ערבי ישראלי שהביא למנהלה של המערערת את התמורה במזומן לבנק, כאשר אין כאמור כל ראייה קושרת את מקור המימון ללקוח בחו"ל או את איש הקשר הנטען ללקוח בחו"ל. אין גם כל ראייה על ההצפנה והעברה הנטענת של הקודים אשר שונו לאחר שהכרטיסים המקוריים גורדו ונזרקו לפח, ללקוח כלשהו בחו"ל.
תוצאה:
♦הערעור נדחה.
ניתן ביום 21.12.2011
ב"כ המערערת: עוה"ד קינן ואח'
ב"כ המשיב: עוה"ד עבר הדני מפמ"ת
