♦ בפסק דין תקדימי שניתן בעליון ביום 18.6.2007
ע"א 2082/06 זהבה בן עמי נ' עוה"ד מ. קידר – מפרק החברה קבע בית המשפט העליון הלכה
לפיה ערבות בנקאית הינה התחייבות של הבנק שעליו לקיימה בהתקיים תנאים מסוימים, ואינה מהווה נכס של נותן הערבות.
♦ משמעות פסק הדין הינה, כי לא ניתן להטיל עיקולים על ערבויות בנקאיות אשר ניתנו לצדדים שלישיים לצורך הבטחת התחייבות או לכל מקרה אחר, ועיקולים קיימים היום על ערבויות בנקאיות, אינן תקיפות עוד.
♦ להחלטה זו ישנה השלכה רחבה בכל הנוגע לפקודת המיסים גביה והוא משפיע באופן ישיר על מחלקות הגביה ברשות המסים, שכן החל ממתן פסק הדין בעליון, מחלקות הגביהברשות המסים, יצטרכו לעבוד יותר קשה בבואם לעקל נכסים של נישומים. כעת, מחלקות הגביה יצטרכו לנסות ולהתחקות אחר הכספים שבידי הבנק ואשר משמשים כביטחון בבנק כנגד הערובה. וגם זה רק בתנאי שאותו חייב הוא זה אשר נתן את הביטחון בבנק.
וזאת בעקבות פסק הדין, כפי שיובהר להלן:
♦ הפקדת ערבות בנקאית בקופת בית המשפט הינה כלי נפוץ ומקובל. כך למשל, בכל מקרה בו בית המשפט רוצה להבטיח תשלום של כסף להבטחת התחייבות של בעל דין, הוא מחייב הפקדת ערבות בנקאית. כך גם, בתי המשפט נוהגים לשחרר עצורים בהליך הפלילי בהתניה של הפקדת ערבות בנקאית בקופת בית המשפט, וזאת כתנאי לשחרור חשוד או נאשם בערובה.
♦ גם במישור המסחרי נהוג לתת ערבויות בנקאיות להבטחת ביצוע התחייבויות שונות של אחד הצדדים להסכם. כך למשל, קבלנים נותנים ערבות בנקאית כנגד כספים שדיירים משלמים להם עבור דירות נרכשות, בהתאם לחוק המכר (דירות).
♦ עד כה היה נהוג לחשוב, כי ערבות בנקאית מהווה נכס של נותן הערבות, ועל כן גם בתי המשפט, כסעד זמני וגם לשכות ההוצאה לפועל, הורו על הטלת עיקולים על הערבות הבנקאית המופקדת, מתוך הנחה שבקופת הבנק נמצא כספו של מפקיד הערבות.
♦ עד היום, מזכירי בתי המשפט, אשר היו מקבלים הודעות לעיקול בידי מחזיקים, היו מתייחסים לערבות הבנקאית המופקדת על ידי החייב, כאל נכס בר עיקול של החייב ובלבד שהערבות לא תמומש קודם לכן בהחלטה של בית המשפט.
♦ בפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון, נשאלה השאלה, האם ערבות בנקאית שהוצאה להבטחת הוצאות בערעור ניתנת לעיקול בשל חוב של המערער לצד שלישי? בפסק הדין נדונו דינן של שני עקולים על שתי ערבויות בנקאיות. במקרה אחד, תמורת הוצאת הערבות, הפקיד הנערב כסף בבנק, ובמקרה השני דובר על ערבות בנקאית שניתנה תמורת הפקדת כסף בנק של צד ג' ואפילו לא של הנערב עצמו.
♦ כבוד השופט גרוניס בפסק הדין קבע, כי: "אף שמדברים על "ערבות" שהוצאה על ידי בנק, הרי שימוש במונח האמור אינו מדויק... הערבות בה עסקינן אינה בגדר חיוב טפל לחיובו של הנערב. ערבות רגילה הינה "התחייבותו של אדם לקיים חיובו של אדם אחר כלפי צד שלישי" (סעיף 1(א) לחוק הערבות, התשכ"ז-1967). במקרה של ערבות בנקאית, הרי מנקודת המבט של הבנק אין מדובר בהתחייבות שלו לקיים חיוב של אדם אחר (הוא הנערב) כלפי צד שלישי, אלא בהתחייבות העומדת בפני עצמה ואשר אינה תלויה בחיובו של האחר. רבות דובר על כך שערבות בנקאית הינה התחייבות של הבנק לשלם כסף למוטב בהתמלא תנאים מסוימים... הערבות הבנקאית, או ביתר דיוק, התחייבותו של הבנק, הינה עצמאית ומנותקת ממערכת היחסים שבין המוטב לבין הנערב. מאחר שמדובר בהתחייבות של הבנק העומדת בפני עצמה, אין אף חשיבות לענייננו לשאלה האם הנערב הוא אותו אדם שלבקשתו הוצאה הערבות."
♦ בית המשפט העליון עושה הבחנה ברורה בין הערבות הבנקאית עצמה לבין הנכסים אשר מופקדים בבנק כנגד הוצאת הערבות הבנקאית. בית המשפט קובע בפסק הדין, כי גישת אלו שרוצים לעקל, נובעת מטעות בסיסית לפיה קיימת זהות בין שני "נכסים" שונים: האחד, הכספים (או בטוחה אחרת) שדורש הבנק על מנת להבטיח את עצמו, היה והוא יידרש לעמוד בהתחייבותו המגולמת בערבות. השני, הערבות עצמה, הכוללת התחייבות של הבנק כלפי המוטב. לדעת בית המשפט, חובה להבדיל בין שני אלה, שהרי אין מדובר ב"נכס" אחד, ואף ייתכן, שמעמיד הבטוחה לבנק, הלקוח, והנערב יהיו שלושה גורמים שונים. מכאן, שלא היה יסוד לעיקול או מימוש של הערבויות הבנקאיות.
♦ מפסק הדין הנ"ל, המהווה כאמור הלכה של בית המשפט העליון, עולה, כי מעתה ואילך, לא ניתן יהיה להטיל עיקול על ערבות בנקאית, ומעתה המחזיק בערבות בנקאית לא ייחשב יותר כמי שמחזיק בנכס בר עיקול.
♦ לא זו אף זו, נראה, כי גם לגבי עיקולים שכבר הוטלו על ערבויות בנקאיות, יש להורות על ביטולם לאלתר ואנו תקוה, כי בתי המשפט, ראשי ההוצל"פ וכל מי שידו נוגעת בדבר, לרבות מחלקות הגביה ברשות המסים- יפנים את פסק הדין ויפעל בהתאם.
