חוב מס של מוריש חל על יורש

♦ המערער, בנו של המנוח, ירש מחצית מכלל העיזבון. במסגרת הסכם שומה שנערך ב-1995 בין היתר גם לגבי המנוח, נותר חוב מס דחוי של המנוח שחל מכוח אותו הסכם גם על יורשיו. בשל טעות של המשיב לא דווח חוב המס הדחוי ואף לא נתבע לאחר הסכם שומת המנוח. המשיב, באמצעות אחד מעובדיו, גילה את הטעות בדבר העדר דיווח של חוב המס הדחוי והעדר דרישה לתשלום החוב בשנת 2005 במסגרת טיפול שומתי בשומה של המערער עצמו לשנות המס 2003-2001. יצוין, כי לגבי שומת המערער עצמו הגיעו הצדדים בסופו של דבר להסכם לגבי אותן שומות.

♦ במסגרת הטיפול השומתי גילה המשיב את הטעות הנוגעת לאי דיווח חוב המס הדחוי, עמד על היקפה, והוציא ביום 23.4.09 מסמך שכונה 'הודעת שומה' לשנת המס 1995, ליורשי המנוח וביניהם גם למערער, בו דרישה לתשלום מס בסכום העולה על 32 מיליון ₪ (!). הסכם שומות המערער קדם למשלוח 'הודעת השומה' בגין חוב המס הדחוי.

♦ עם קבלת "הודעת השומה" ביקש המערער להתייחס אליה כשומה בשלב א', באופן שתעמוד לזכותו האפשרות להגיש השגה. המשיב טען, כי 'הודעת השומה' אינה אלא תביעת חוב מס חלוט שעל המערער לשאת בו בהתאם לחלקו בעיזבון המנוח.

 

 

♦ ביהמ"ש קבע, כי עפ"י העובדות שהוצגו ותוך בחינת טענות הצדדים – ומבלי להמעיט מחומרת אופן התנהלות המשיב בנוגע לטיפול בחוב המס הדחוי, כאשר גילוי הטעות היה מקרי ולא הייתה בקרה מתאימה – יש לקבל את עמדת המשיב. מסמך 'הודעת השומה' על אף צורת המסמך ותוכנו, אינו אלא תביעה לתשלום חוב מס חלוט שאין עליו עוד עוררין. זאת שעה שהמשיב הוכיח, ולא הוצגה ראיה נוגדת, כי חוב המס הדחוי כולו לא נתבע ולא שולם, עד למועד בו הוצא אותו מסמך.

לפיכך, בנסיבות העניין רשאי היה כל אחד מבעלי הדין - בנוגע לחוב המס - לנקוט בהליך אזרחי, אך לא עמדה למערער הזכות לנקוט בהליך שומתי.

 

♦ החובה לשלם את המס הדחוי קמה בעקבות הסכם שומת המנוח - הסכם שנחתם כדין בין המנוח לבין המשיב בשלב ב' של הליכי השומה, קרי; לאחר תום שלב ההשגה, בעקבותיו אף שולם סכום המס החלקי שבו התחייב המנוח מכוחו של אותו הסכם. הסכם שומה, ככול חוזה אחר, מחייב ממועד בו היה קיבול תואם להצעות שהועלו וגמירות דעת מלאה לגבי תנאיו, בין אם שודר ההסכם ובין אם לאו. לכן קבע ביהמ"ש, כי בדין דחה המשיב כל תביעה להליכי שומה, בנוגע לחוב המס הדחוי. אין חולק, כי הסעיף הרלוונטי בענייננו, לבדיקת תקופת ההתיישנות הוא סע' 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") הקובע, כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת תובענה". תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות מהיום שבו מתגבשות העובדות היכולות לזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו ע"י החייב, וכאשר עילת התביעה היא הפרת חוזה, הרי שההתגבשות של אותה תביעה, היא לכל המוקדם ביום ההפרה ולא ביום יצירת החיוב; וכאשר הצד המקיים אינו מבקש סעד בגין הפרה גרידא אלא ממתין ומגיש את התביעה רק לאחר שאותה הפרה גרמה לנזק, יכול שבמקרה זה עילת התביעה תיווצר גם עם היווצר הנזק.

♦ ביהמ"ש קבע, כי התובענה היא תביעת חוב, שמכוח הסכם שומת המערער, נקודת הזמן הרלוונטית היא המועד שבו היה על המנוח לשלם את המס על העסקה העתידית - המועד הראשון - בהעדר מכירת זכויות הקניון לצד ג' - קרי שנת 2003. אשר על כן, ביהמ"ש דחה את טענת ההתיישנות, בנוגע לכול חוב המס הדחוי שעל המערער לשאת בו.

♦ את חוב המס הדחוי, ניתן היה לתבוע לפי הסכם שומת המנוח החל משנת 2003. לכן תביעתו בשנת 2009 ע"י המשיב - כתביעת חוב אזרחי חלוט - לא התיישנה.

החובה לשלם את המס הדחוי חלה הן על המנוח והן על המערער כיורשו, עפ"י שיעור חלקו בעיזבון, ועליו היה להשלים ולבצע חובו מיד עם קבלת 'הודעת השומה'; ולדעת ביהמ"ש, אף היה עליו לעשות כן מיוזמתו, וללא הודעת דרישה, עוד בשנת 2003.

למרות אופן התנהלות המשיב במקרה זה – התנהלות המחייבת עריכת בדק בית לעניין אופן דיווח ושידור של חובות מס נדחים ובקרה נדרשת – אין להשלים עם התנהלות המערער, אשר הוכח, כי ידע על חוב המס הדחוי, היה ער ליתרונות בהסכם שנחתם בין המנוח למשיב, והמתין לחלוף תקופת ההתיישנות, כדי לנסות ולהתעשר שלא כדין על חשבון הקופה הציבורית.

♦ נקבע, כי גם אם על רשות ציבורית חלים חובת תום הלב וההגינות מוגברים, אין בכך כדי לפטור את הנישום במקרה כזה, מן החובה לעמוד בתנאי ההסכם, בכלל, וביודעו על תנאיו וקיום החוב והיקפו, בפרט.

 

התוצאה:

♦ ע"מ 8944-06-09 נדחה. המשיב רשאי היה להמשיך בהליכי גבייה לפי פקודת המיסים (גבייה), בנוגע לחוב מס שחל על המוריש.

♦ תביעת התובעת - מדינת ישראל - רשות המסים התקבלה. המערער חויב לשלם למשיב סכום של 13,852,511 ש"ח, נכון ליום 26.12.10, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה האזרחית (30.12.2010), ועד לתשלום המלא בפועל.