בשנת 1995 חלתה במחלה שגרמה לשני דברים במקביל:
1. עליזה הוכרה כנכה לצורך מס.
2. הבן שלה נאלץ לקחת על עצמו את הטיפול בעסק ובעצם להפעיל אותו.
מס הכנסה טען שמכיוון שעליזה לא עבדה בפועל בעסק בשנים שלאחר מחלתה, ההכנסה עליה היא מדווחת היא הכנסה פאסיבית ולא הכנסה מיגיעה אישית. לכן, כך טען פקיד השומה, עליזה לא זכאית לפטור על הכנסה מיגיעה אישית שזכאים לו נכים לפי הפקודה.
בית המשפט קובע שמדובר בהכנסה מיגיעה אישית, שכן התרשם שבשנים הרלוונטיות עליזה פעלה בעסק באופן אישי - הגם שלא במשרה מלאה.
חשוב לציין שאם בית המשפט היה מתרשם שעליזה לא עבדה כלל בעסק, להערכתי לא היה מאשר לה את הפטור.
עו"ד זיו שרון, בא כחה של עליזה, העלה טענה שאם היה מדובר בדמי שכירות, הם היו מסווגים כהכנסה מיגיעה אישית לפי חלופה 7 להגדרת יגיעה אישית, והיו מקבלים את הפטור. לטענתו, מבחינת קל וחומר, גם הכנסות מעסק צריכות להיחשב כהכנסה מיגיעה אישית (כך במקרה שלה, שכן עבדה שנים רבות בעסק לפני שחלתה, ועו"ד שרון צודק בטענה זו).
תכנון מס:
ומה על הנישומים שהפכו לנכים, ואינם עובדים עוד פיסית בעסק, אלא העסק מנוהל כולו על ידי הילדים?
במקרה כזה, להם הייתי מציע את תכנון המס הבא:
הייתי פותח תיק עצמאי לידי, שיקח על עצמו את הפעילות של הקיוסק, והייתי מנסח הסכם שכירות בינו ובין בעלי העסק המקוריים - הנכים. דמי השכירות היו מחושבים כגבוה מבין סכום קבוע כלשהוא או אחוז מרווח/מההכנסה.
כך, הכנסות הנכה היו נרשמות כהכנסות שכירות של עסק שהיה שלו בעבר, ובמקרה כזה ההכנסה תיחשב הכנסה מיגיעה אישית אם הנכה פעל בעסק עשר שנים לפחות לפני שהשכיר אותו (חלופה 7 להגדרת הכנסה מיגיעה אישית).
ונציין, כי דמי שכירות יכולים להיות מחושבים כחלק מרווח או מהכנסה ועדיין להיחשב כדמי שכירות. אולם, צריך לשים לב למספר סעיפים בהסכם השכירות, על מנת שיאפשרו את תכנון המס, ונשמח לסייע לכם בעניין זה.
עליזה מנסור הפעילה במשך שנים רבות קיוסק יחד עם בעלה. כל השנים היתה עצמאית ודווחה על הכנסות מעסק.
הכנסות מעסק של נכה יחשבו הכנסות מיגיעה אישית אף אם העסק נוהל על ידי מישהו אחר, ובלבד שהנכה עצמו עבד בעסק/
