♦ שני ערעורים של המערערת שאוחדו: על שומת מס הכנסה ועל שומת מס ערך מוסף שהוצאו לה. המערערת הינה חברה רשומה בישראל העוסקת באספקת כוח אדם למפעלים שונים.
בתחילת שנת 2004 הגישה המערערת דו"ח על הכנסה לשנת 2002. דיווחה החברה על מחזור מכירות על הוצאות, לרבות הוצאות מימון, העולות על תקבולי המכירות ועל הפסד שנתי, עוד דיווחה המערערת על רווח הון.
פקיד השומה ביקש לצרף את הטופס חישוב רווח ההון. בתגובה ביקש רו"ח לעכב את שידור הדו"ח בשל טעות שנפלה בו. לאחר מכן, הוגש דו"ח חדש. ממנו נעלם רווח ההון והמערערת דיווחה רק על הפסד מעסק.
♦ פקיד השומה בדק את מאזני המערערת וכן את מאזן הבוחן והגיע למסקנה, כי היה חוב, אך הוא נמחל, עם סגירת פעילותה של החברה, לפיכך, יש לראות במלוא סכום החוב שנמחל כהכנסה חייבת אצל המערערת. למערערת הוצאה שומה עפ"י סעיף 145(א) לפקודת מס הכנסה. השגתה של המערערת על השומה נדחתה.
♦ המערערת מעלה טענות כנגד שומת התשומות שהוציא לה מנהל מע"מ.
המערערת לא הגישה כל ערעור על פסילת ספריה. מנהל שומה הוציא שומה עפ"י מיטב שפיטתו.
המערערת טענה, כי יתרת החוב נובעת מזה ששילמה את שכר העובדים אשר ביצעו עבודה עבור המערערת והינו הגורם העיקרי בייצור הכנסה של המערערת. עוד נטען, כי חברה המשיכה בפעילות, כאשר בכל אותן שנים התייחסו המערערת אל החוב "כאל חוב שלא נזנח וכוונת הצדדים היתה לפרעו".
המערערת הוסיפה, כי פקיד השומה ייחס את כל ההכנסה ממחילת החוב, רק על מנת למקסם את תשלומי המס שלה.
ומכאן, שעל המשיב הנטל להוכיח קיומה של מחילת חוב, וכי בפועל לא נעשתה ע"י הצדדים כל פעולה משפטית המעידה על מחילה. עוד נטען, כי לא התקיימו התנאים לראות בזניחת החוב כמחילה, במובן סעיף 3(ב) לפקודה.
♦ המערערת טענה, כי המנהל התעלם משיטת הדיווח על פיה הינה מדווחת על עסקאותיה. לטענתה היא מדווחת על בסיס מסחרי, דהיינו הדיווח נעשה עם הוצאת החשבוניות ועוד בטרם התקבל התקבול. לפיכך טענת המערערת, כי לא היה מקום לעריכת השוואה בין התקבולים לדו"חות.
טענה נוספת היא שבשנים הרלבנטיות דיווחה על יותר עסקאות מאשר קיבלה תקבולים, דהיינו כי היתה מצויה בדיווח עודף.
ביהמ"ש המחוזי בחיפה – בפני כב' הנשיאה ש. וסרקרוג:
♦ ביהמ"ש קבע, כי מקום שבו אדם חייב כספים לאחר והחוב נפרע מכל סיבה שהיא מבלי שהחייב יישא בתשלומו. לכן, מחילת חוב עשויה להכלל בגדר הכנסה החייבת במס. מבהיר ביהמ"ש, כי מקום שבו מחילה של חוב נעשתה במסגרת אחד ממקורות ההכנסה המפורטים בסעיף 2 לפקודה, יראו במחילה כהכנסה מאותו מקור. עם זאת עשויות להיות נסיבות שונות למחילת חוב שאינן נופלות למסגרת המקורות השונים של הגדרת הכנסה. ביהמ"ש קבע, כי מקום בו נישום המדווח על בסיס מסחרי, ניכה הוצאה שטרם שילם, ולאחר מכן נמחל לו חובו מבלי שנדרש לשלמו, יראו במחילה כהכנסה.
♦ ביהמ"ש ציין, כי למערערת היה חוב שנוצר עקב תשלום שכרם של עובדי המערערת. רו"ח של החברה ביקש לתקן את האמור בתצהיר וטען, כי מדובר בהתחשבנות בין החברות ולא בתשלום שכר עובדים. בשל חוסר ראיות ביהמ"ש לא קיבל את הגרסה.
♦ לסוגית עיתוי המחילה חשיבות רבה שכן עפ"י הוראות הפקודה יראו בחוב שנמחל כהכנסה במועד המחילה. ביהמ"ש קבע, כי בהעדר הסכם כלשהו בעניין מועדי ההחזר או דרישות שנשלחו אי פעם להחזר החוב, ניתן להסיק, כי את החוב התחייבה המערערת להשיב מיד בשנת היווצרותו.
♦ ביהמ"ש קבע, כי טענות המערערת לא גובו במערכת ספרים מתאימה. עוסק אשר נמנע מלהציג ספרים ואינו מנהל ספרים כנדרש, אינו יכול להעלות טענות כנגד שומה שהוצאה לו, אלא אם יציג ראיות משכנעות לסתירת השומה.
♦ המנהל הוציא למערערת גם שומת תשומות. שומת התשומות התבססה על הפרש בין התשומות שנדרשו על ידי המערערת לבין התשומות המופיעות בספרי החשבונות של המערערת . עוד נמצא כי המבקשת דרשה לנכות את המס ששולם לשכירת רכבים פרטיים אשר אינו מותר, לגישת המנהל, בניכוי.
ביהמ"ש ציין, כי בהשגה שהגישה המערערת אין כל טענה הנוגעת לשומת התשומות. ההשגה התייחסה רק לשומת העסקאות ולפסילת הספרים. בטענותיה בערעור לא נתנה המערערת כל הסברים לתשומות שנדרשו על ידה, אלא הסתפקה בטענה כללית ולפיה לא ברור כיצד חושבו התשומות.
♦ המערערת נמנעה מלהשיג על שומת התשומות מבלי שנתנה כל הסבר לכך ועל כן אינה רשאית להעלות בערעור טענות בעניין זה.
התוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום 16.12.10.
ב"כ המערערת: עו"ד דורון ליפשיץ
ב"כ המשיבים: עו"ד גלייטמן מפרקליטות מ.חיפה